אני רוצה לנסוע לאירוסין של חבר (לא זוכר מי זה. לא נראה לי שזה מישהו מסוים שאני מכיר) ברכבת. תחנת הרכבת מלאה מדי באנשים, והרכבת לא יוצאת בכלל. אנחנו עוברים לתחנה אחרת. אני נמצא בקבוצה, ומשלמים עלינו באופן קבוצתי. אני מסביר שהנסיעות שלי בחינם, וחבל שהקבוצה תשלם גם עלי. הקופאית אומרת שזה בסדר. אני מניח שזה אומר שהתשלום הסופי הוא לפי האנשים שעוברים בפועל, מעביר את הכרטיס שלי ועולה. הרכבת עמוסה מאוד, באירוע היה המון אדם.
אחרי האירוע, כשכבר חזרתי הביתה (וזה רחוב שאני לא מזהה, רק יודע שזה הבית), צועק אלי אדם מוזר באמצע הרחוב. אני חושב תחילה להתעלם, ואז מחליט לפנות אליו. הוא שואל אם אני זוכר אותו מהאירוע, ואני אומר שלא. מחליפים כמה מילים, ואני פונה ללכת - ניידת משטרה חולפת משכה את תשומת לבי. מעבר לכתפי אני שומע אותו צועק שהוא יהיה גם בחתונה, ושיש לו רכב, ויוכל להסיע אותי חזרה. אני מסמן בידי לאות תודה, אבל מעייני נתונים כבר לניידת שעוצרת בצד ביעילות, ואחד השוטרים יוצא ממנה ומתגנב לעבר אחת הכניסות. אני בא בעקבותיו.

השוטר מזהה אותי מאחוריו, ושואל מה אני עושה. אני אומר לו שאני מעוניין לעזור לו, והוא שולח אותי לניידת. אני מגיע לצידו השני של הבניין. יש שם כניסה רחבה, וכמה אנשים שעומדים ומדברים. רק אחד מהם לובש מדים. כמה אנשים שרוצים להיכנס נחסמים על ידם. הסוכנים מדברים ביניהם על הפושע שבפנים, ועל כמה שהוא מסוכן. לפתע אני רואה את השוטר שבפנים רודף אחרי מישהו. בעצם, יש שם שלושה אנשים שרצים. אני רץ קדימה לעזור להם, והשוטרים לא עוצרים אותי פיזית, אבל אחרי שאני עובר את החסם, מזהירים אותי שלא כדאי לי להיות שם. משהו בקול שלהם משכנע אותי לעצור, ממלמל התנצלויות על תחושת המחויבות שלי לקחת חלק. הם מדברים על מה שקורה בפנים, ואני שומע שהפושע מסוכן עד כדי כך, שהביאו מתנקש מקצועי לטפל בו. הם לא מבינים למה זה לוקח זמן רב כל כך, הנה הוא כבר מכוון עליו את הנשק. ואני לא רואה, רק שומע. (איך הם רואים?) הסוכנים שם ודאי בשביל למנוע מהפושע לברוח החוצה מהמרדף.

הסוכן יושב בחדר, והחתול במסדרון. וזה החדר שלי. החתול מתנועע בסבל, והסוכן שואל אותו אם הוא מסכים. החתול מסרב, והסוכן מצווה לתת לו חמש בעיטות באוזן. אין שם עוד אדם, אבל החתול מתפתל שוב, בצורה מוזרה מאוד, ומיילל בכאבים. פתאום אני רואה שבתוך החתול, בבטן, מתוח בעור שלו, נמצא עוד חתול. אני ממש רואה את תווי פניו בפנים, את העיניים הפקוחות יתר על המידה, ואת האף והאוזניים, מבעד לעור המתוח, מקבלים את צבע פרוותו. ואני מבין שהמתנקש זה החתול בפנים, ואני מבין שהבעיטות מבפנים חזקות מכל בעיטה מבחוץ. ולפתע הסוכן הוא אני. החתול שבחוץ מיילל ומתייסר בכאביו. הוא תופש בכפותיו הקדמיות את ראש החתול שבפנים, בחזהו, ללא הועיל. הוא מנסה להניע את כפותיו האחוריות, בזמן שרגלי החתול שבפנים דוקרות את בטנו. אני שומע את החתול שבחוץ נכנע. במקום להתמוגג מנחת, אני תופש שהחתול שבפנים יעזוב את החתול שבחוץ, ואני אמצא בסכנה. אני נכנס לשירותים ונועל את הדלת. הדלת חלשה, ואני יודע שהיא לא תחזיק מעמד. אני שומע איך מהעבר השני בודקים את הדלת, אבל עוד לא מתחילים לפרוץ. אני נעמד על האסלה, כדי שאם יירו דרך הדלת, יהיה קשה יותר לפגוע בי. ואז אני רוצה לסגור את החלון, ובאמצע מתחרט, ומחליט לקפוץ ממנו החוצה. בום, נפילה, גלגול על הרצפה לפינה נסתרת, יקיצה.

זה חלק מפרסומת ל”קופת העיר”, שנתלתה על לוחות מודעות בעיר החרדית “ביתר עילית”. “קופת העיר” נועדה לסייע לנזקקים תושבי העיר, והיא מפרסמת באורח תדיר, כמקובל בציבור החרדי, מיני סיפורים המוצגים באורח שנועד לזעזע ככל הניתן ציבור שכבר רגיל לדברים כאלה.
בפרסומת המסויימת הזו, המפרסמים מנסים למשוך תורמים ע”י ארגון תפילת ילדים המונית, בעקבות “אסונות רצופים ומחרידים בעיר”, כהגדרתם. כמובן, אי אפשר להימלט מהקישור הטבעי לתקופת ה”ימים הנוראים” בה אנו נמצאים היום, ושאליה מתקשרת בבירור היוזמה החדשה של תפילת הילדים ההמונית.
מה שמעניין אותי בכל הסיפור הזה, זה הציור שמתלווה לפרסומת. מצויירים כאן, בצבעים יפים ובקוים נעימים, באופן שמתאים מאוד לשמש כאיור לספר ילדים, ילדים בוכים. התחושה הראשונה שאני מקבל במבט ראשון היא של דיסוננס פנימי חריף. יש כאן ניגוד חזק מאוד בין האופן בו הציור מוגש, לבין התוכן שלו.
בעצם, זה אפילו יותר מסגנון הציור. הילדים שם כביכול מממשים את רצון המבוגרים לגבי עצמם. המבוגרים, שאינם יכולים לבכות מחמת פכחונם, מַבְכים את הילדים שאינם בוכים מחמת תמימותם. לילד אין בעיה לבכות, אבל בכיו שונה לגמרי. זה בכי על דברים אחרים לגמרי, ובצורה אחרת לגמרי. הוא לא בוכה בעצרת המונית, והוא גם לא בוכה בדמעות של מבוגרים. הבכי הילדותי הוא מתפרץ וסוחף, לא דמעות בודדות שזולגות על הלחי. גם הנפות הידיים לשמיים לא אופייניות לילדים באופן טבעי.
אל התחושה הזאת של הסתירה הפנימית בציור, שאולי יוצרת אי נוחות, מצטרפת ברגע הבא הבנה ברורה יותר של משמעות הציור, ויחד עמה תחושת דחיה. פתאום מגיעה הבנה, שהמפרסם מעוניין בבכי הילדים. יותר מזה, הוא זה שגורם לילדים לבכות. למה שארצה לתרום לו? למה שארצה לקחת חלק בעוול הזה?
ייתכן שהטעות הפרסומית האיומה הזאת הגיעה מהסטנדרט המוטעה הזה של תחרות אינסופית של כל “סיפור” מזעזע שאוסף תרומות עם הסיפור המזעזע שלפניו. כאשר מנסים לגעת שוב ושוב בנפש מתקהה מזעזוע, הולכים ונעלמים הקוים המנחים, ונגררים לכל מיני מקומות שגויים. במבט בודד של אדם הנמצא מחוץ לשיח הזה, ניתן היה לחשוף את הטעות, אולי אפילו בטרם תפורסם התמונה. אולם, ככל הנראה, עד היום איש מיוצרי הפרסומת לא הבין את השגיאה.
לסיכום, בעיני מדובר בטעות פרסומית בסיסית ביותר של יצירת אסוציאציות שליליות למותג. זה פשוט נראה בעיני כמו חוסר מקצועיות משווע.

מעשה זה של הבעש”ט, שמעתי שלא נדפס בספר עד עתה, רק נמסר מפה לאוזן בשיחות חסידים.
אמר הבעש”ט לתלמידו, שהיה נאמן לו ביותר, וסר למשמעתו ככל אשר יאמר לו ימין ושמאל, שירתום את הסוסים, ויעלה עמו לעגלה. ונסעו השניים עד שהגיעו ליער אחד. ואמר הבעש”ט לתלמידו שיכנס אל תוך היער, והותירו שם לבדו ונסע לדרכו. והיה הולך, דהיינו, זה התלמיד, בתוך היער, עד שתעתה דרכו. ולא היה יודע מקומו, אם קפצה לו הדרך בזכות רבו, אם ארוכה היא או קצרה. ולא עלה לו ח”ו הרהור כלל ברבו, ולא דאג כלל מן הדרך שאיננו יודעה, או מן רעב או מצמא או מחיות, רק שם מבטחו ברבו שיוציאו מן המיצר.
וכך היה ממשיך והולך עד אשר ראה בקתה בעובי היער. הציץ על בעל הבקתה, והנה הוא יושב בתוך החדר על מושבו ושוקע בלימודו. לא הרים כלל את עיניו מן הספר, דהיינו זה בעל הבקתה, לקול כניסת התלמיד, אלא רק הורה באצבעו לקרן אחת והפטיר: לך בשביל ההוא.
פנה התלמיד אל המקום שהראה בעל הבקתה. וראה שביל, והחל ללכת בשביל, ולאחר זמן הגיע לכפר קטן. ויישב עצמו שיצטרף אל הקבצנים שבכפר, ויהיה מקבץ נדבות עמהם, ויהיה קונה במחצית הצדקה מזון, ומחצית יצרור במטפחת, ויהיה מקבץ מעותיו עד אשר יוכל לחזור לרבו. וכך עשה, ונעשה לקבצן.
כעבור ימים רבים, עבר קול בכפר, שעתיד הבעש”ט להגיע לחתונה של אחד מתלמידיו. והיו כל הקבצנים מתקבצים ובאים, שאין שמחה לבעש”ט בלא עניים. ואף אותו תלמיד נקבץ ובא עמהם, והיה ממתין ועומד שיבחין בו רבו ויאורו עיניו לקראתו, וישיבו למקומו הראשון. והנה, עוד הבעש”ט מחלק צדקה לכל פושט יד, על פני תלמידו חלף, ולא נתן לו פרוטה לפורטה. והיה התלמיד מצפה שיתבאר לו פשרן של דברים, ולא הייתה בליבו תרעומת כלל, ולא היה משים ליבו לשפלותו כלל, רק היה דואג לשימושו של רבו.
והיה באשמורת בוקר המחרת, קרא הבעש”ט לתלמיד שיבוא אליו, ואמר לו, שידע שהוא בכאן, וראהו, והכירו, אלא שלא מילא את שליחותו כלל, שהיה לו לחטוף את הספר מן היהודי שהוא בעל הבקתה, ולחבוט בו בראשו מכה הגונה. ועתה, שלא מילא שליחותו, אין לו תקנה כי אם שיחזור לאותה בקתה, וימלא שליחותו.

במוצאי ראש השנה שמעתי סיפור מיוחד על הרבי מליובביץ’. מה שהבדיל את הסיפור הזה מרוב הסיפורים שמסופרים עליו הוא שלא הייתה בו שום מיסטיקה. כל הסיפור היה טבעי לגמרי, וממש אפשר ללמוד ממנו מנהיגות הלכה למעשה.

באותה שנה, בשעות אחר הצהריים של ראש השנה, השעה בה נהוג לצאת ל”תשליך“, ירד מחוץ לבית מדרשו של הרבי, ה”770″, גשם זלעפות, ממש שיטפון. בשנים קודמות תמיד היו הולכים החסידים אל הבריכה בגן הבוטני בשביל לקיים את המנהג. ועכשיו, הולכים החסידים עם הרבי אל הגן הבוטני, בלי סנטימטר אחד יבש בבגדיהם. הסרטים שסביב מגבעותיהם התחילו לטפטף את צבע השחור במורד הגוף, והחולצות הלבנות של ההולכים הוכתמו בפסים שחורים, משל היו זברות.

כשהגיעו אל הגן הבוטני, גילו לדאבונם כי שומר הגן החליט שאין אדם שיבוא לבקר בגן תחת גשם כה חזק, ונעל את השער. הרבי מסר את סידורו לאחד החסידים, ובתנועות אתלטיות זינק על הגדר, וטיפס אל העבר השני. משם סימן לחסידיו בידו: נו, אתם באים?

כאשר חזרו החסידים לבית המדרש, הביא הרבי בקבוק “משקה” (וודקה, בלשון החסידים), עלה על ספסל,  והכריז שכל מי שחזר עכשיו מהגן הבוטני רשאי לבוא ולקבל “משקה”. אחד החסידים שעבר בבית והחליף לבגדים יבשים, הוכרח להביא עדים בשביל להוכיח לרבי שהוא היה בגן הבוטני, כדי לקבל “משקה”. להמשך קריאה »

זהו, אני כבר שבוע בישיבה, ואני מתחיל לאט לאט להתרגל לשינוי. זה לא קל, במיוחד לא העובדה שלשם שינוי צריך להפעיל את השכל באופן רציף.
אחת הדרכים בהן הצבא שיפר לי את הלימוד היא הבקרים. אני לא פוחד לקום קצת קודם, ולחוות את הבוקר בצורה מעניינת יותר. הנה, לדוגמה, התוכנית של הבוקר של יום ראשון. להמשך קריאה »

עַכְשָׁו הַמִּטְוָח הוּא מַעֲרָב
פָּרוּעַ. כַּמָּה שִׂיחִים כּוֹרְעִים לְאֹרֶךְ הַסּוֹלְלָה צוֹפִים
מֵהַצַּד עַל הַמִּדְבָּר. מְשִׁיבִים לַיְּרִיּוֹת בְּהֵדִים שֶׁל מְחִיאוֹת
כָּנָף, כְּמוֹ שֶׁל בַּרְוָזִים, סָפֵק מְעוֹפְפִים סָפֵק
מְדָּדִים הַרְחֵק מֵהַקּוֹל, הַרְחֵק
לְלֵב הַמִּדְבָּר הַרְחֵק
מֵאָדָם אוֹחֵז בְּרוֹבֶה, מֵאָדָם אוֹחֵז
וְיוֹרֶה.

בהמשך לפוסט הקודם, אני שמח לבשר שאתמול יצאתי לחופשת שחרור, וביום ראשון אצא לשל”ת (= שירות ללא תשלום, כלומר לימודים בישיבה). ביום שני מתחילים הלימודים בישיבה, כך שזה יצא מחושב בדיוק של יום. אני ממש מרוצה מהתנהלות העניינים.

עכשיו רק נותר לי להתרגל חזרה לחיים הממשיים. למען האמת, אני מרגיש כאילו חלק מהתדמית שלי נעלם. עד עכשיו הייתי חייל, וכך גם אנשים היו רואים אותי. מאתמול, אחרי שהורדתי בפעם האחרונה את המדים, אני חוזר להיות תלמיד ישיבה. בטח ייקח לי חודש להתרגל לזה שלא צריך להיות לי נשק על הכתף…

זהו, אין יותר תג של גולני, אין כומתה, דיסקית וכיסוי שעון. אין צחצוח נעליים, וקוד לבוש נוקשה. מהיום אני יכול לפתוח את הכפתור העליון אם יהיה לי חם, או לייתר דיוק - ללכת עם חולצה בלי כפתורים בכלל. לכיסים אתגעגע, אבל אורך המכנסיים יתקצר פלאים. זה לא שאחליף את הנעליים הגבוהות בסנדלים - בישיבה פשוט אלך יחף.

עכשיו רק נותר להוציא איזה אישור עבודה, ולהתחיל להתפרנס במקביל לישיבה. צריך רק לראות איך זה קורה בלי לפגוע בלימודים. זאת צריכה להיות משרה חלקית בתחום שאיהנה לעבוד בו. לפחות עכשיו אני יכול להגיד שאני אחרי צבא .

שיהיה לכולם חודש טוב, בבחינת אני לדודי ודודי לי, שהיא עבודה מלמטה למעלה, האפשרית רק בעזרת י”ג מידות הרחמים, המתגלות במיוחד בחודש זה.
נ”ב

הציעו לי לנסוע לקזחסטאן לחגים בשביל לתמוך בבתי הכנסת שם. כדאי לי?

מספרים:

סוחר אחד היה נוהג לנסוע דרך קבע אל רבו, ולהתייעץ אתו בנושאים מגוונים, כולל ענייני המסחר. באחת הפעמים התייעץ אתו בנוגע לעסקה שהזדמנה לפתחו, והייתה אמורה להניב רווחים גדולים. הצדיק ייעץ לו לא לקחת את העסקה.
למרות עצת האדמו”ר, הסוחר ניגש לעסקה, ונגרמו לו הפסדים רבים. מיד אח”כ הוא נסע שוב אל הצדיק וטען בפניו: אם ידעת שיגרמו לי נזקים, למה הסתפקת באזהרה יבשה? היה עליך להגיד בפירוש שאפסיד ממון רב!
האדמו”ר הביט בו רגע, ואמר: אנשים רבים באים אלי, ומבקשים את עצתי. חלקם מאמינים שיש לי קשר עם עולמות עליונים, וכך אני יודע לתת להם עצות טובות. חלקם חושבים שאין לי, אמנם, קשר רוחני, אבל אני אדם חכם, וככזה מקבלים את העצות שלי. ויש עוד קבוצה, שחושבת שאין לי יכולות מיוחדות כלל, אלא רק בגלל שאני בא במגע עם חסידים רבים, אני שומע ידיעות רבות, ועל סמך זה אני נותן עצות טובות. אין זה משנה לאיזו קבוצה אתה שייך - בכל מקרה היה עליך להקשיב לעצתי.

להמשך קריאה »

בתחנה מחוץ לבסיס, היום בערב, חיכיתי לאוטובוס יחד עם קולגה, ודיברנו. כאשר עלינו לאוטובוס, בחרתי בצמד מושבים ריקים, אולם חיילת מודיעין התיישבה מהר אחרי בכיסא הסמוך. היא שלחה מבט מתנצל לעבר הקולגה, מלמלה משהו, אבל בחרה לשבת דווקא שם, למרות שלל המקום הריק מסביב. הוא נאלץ לשבת כמה שורות אחורה. בינתיים היא התחילה לנהל איתי שיחה ערה. הגעתי לתחנה שלי וירדתי.

למה אני מספר את הסיפור הסתמי הזה? תכף אגיע לתובנות שלי ממנו, אבל לפני כן עוד כמה טריגרים שהביאו אותי לכתוב על הנושא.

היום בבוקר חל ט”ו באב, שמלבד היותו יום ההולדת של אחי, הוא גם יום חג. כל העיסוק הזה סביבו, כולל לימוד עליו, סטטוסים של חברים בפייסבוק ואפילו פרסומת על ספר של הרב גינזבורג למייל, יצרו השפעה לא מבוטלת. יותר מזה, הלכתי היום לערב לזכרה של דליה רביקוביץ’ ב”תמול שלשום“, בהשתתפות “מזמור”, כיתת השירה של “משיב הרוח”, כמו גם משוררים, ביניהם מנחי הסדנה, ומוזיקאית שהלחינה משיריה. כותרת הערב הייתה: מרוב אהבה. הערב עסק בעיקר בשירי אהבה של דליה, וביחס שלהם אל שירים אחרים, פחות אופטימיים.

מלבד כל זאת, הפוסט של”הגיגיה של סטודנטית בחצאית“, והתגובות אליו לקחו אותי למחשבות על הדרך בה אכיר את זוגתי לעתיד.

להמשך קריאה »

עַפְעַפַּיִם דּוֹקְרִים. בָּחָזֶה כְּבָר רָתְחָה הַדִּמְעָה
אֲנִי חָשׁ בְּלִי מוֹרָא, הָיוֹ גַּם תִּהְיֶה סְעָרָה
אִישׁ אֶחָד קְצָת מוּזָר, מְזָרְזֵנִי לִשְׁכֹּחַ דְּבָרִים
כֹּה מַחֲנִיק - וּבְכָל זֹאת עַד מָוֶת רוֹצֶה בָּחַיִּים

מִתְרוֹמֵם מִדַּרְגָּשׁ לְמִשְׁמָע אֵיזֶה רָחַשׁ אוֹ קוֹל
בִּפְרָאוּת יַשׁנוּנִית עוֹד בֹּחַן מִסְּבִיבוֹ אֶת הַכֹּל
כָּךְ אֲסִיר בְּסַרְבָּל אֵיזֶה שִׁיר מְרַשְׁרֵשׁ חֶרֶשׁ שָׁר
כְּשֶׁעוֹלֶה פַּס שֶׁל שַׁחַר מֵעַל מַחֲנֶה מַעֲצָר

מוסקבה, 1931

להמשך קריאה »